עלילת מנון לסקו מתרחשת בתקופת שלטונו של הדוכס מאורליאן, אחיו של לואי ה-14. לאחר עידן של שלטון אוטוריאטרי ודיכוי דתי, חוגגות הנקמנות, הנהנתנות ורדיפת התענוגות. יש הרואים את סמלה המרכזי של התקופה בנשפי המסכות: בתוך הערבוביה החברתית מבקש כל אחד להיות מישו אחר והגבולות מיטשטשים בין מעמד למעמד, בין מין למין ובין השקפה להשקפה. במנון לסקו מתחפש האביר דה-גרייה לאחיה של מנון וממלט אותה מבית-הסוהר לבושה כגבר. מנון מגורשת לאמריקה עם עוד יצאניות הנשלחות לספק את רעבונם של רווקי המושבות הצרפתיות הנידחות – ודה-גרייה מתלווה אליה בסבלותיה. אז חל בה המשבר, שאוהבה ייחל לו מאז עמד על טיבה ה"בוגדני" וה"מתעתע": מרודפת תענוגות ושוחרת חיים קלים היא הופכת לאוהבת נאמנה ולרעיה מסורה. ואין זה מקרה שאז גם בא סופה.

התחושה הזאת של אי-מוגבלות בשינוי הצורה ועם זאת שמירת אמונים לאיזו אמת פנימית ולייחוד אישי יציב, היא קו מרכזי בפסיכולוגיית ההתבגרות של שני הגיבורים. שכן, מנון לסקו הוא רומן של מתבגרים, על המופקר, שלוח הרסן, חסר הזהירות והשואף אל המוחלט שבנעורים. ז'אן קוקטו העריץ את מנון לסקו. אנדרה ז'יד "נאלץ" למנות אותו עם עשרת הרומנים הצרפתיים הטובים ביותר. כך ממשיכה יצירה זאת להלך קסם 250 שנה לאחר כתיבתה. פרבו, עם כל הסלסול החצרוני של סגנונו, הוא אבי הריאליזם הגדול של המאה ה-19. את עולמה המוכר של הקדם-רומנטיקה – חטיפות, רציחות, התחפשויות, מעצרים – הוא ממקם ברקע חברתי ברור.

ריח "פרחי הרע" של הנאה מהתפלשות בסיאוב – עולה מדפיו הלוהטים של הספר, שבשורת דת-הארוטיקה שלו, רואה באוהב מעין מרטיר המבקש בדרך ייסורים להגיע לגן-עדן חמקמק עלי-אדמות. מנון לסקו הוא הרומן היחיד מבין יצירותיו של פרבו הנקרא כיום על ידי הקהל הרחב, ועל הפופולריות העצומה שלו יעידו ארבע האופרות שהולחנו במאה ה-19 לטקסטים המבוססים עליו (האופרות של הלוי, איבר, מסנה ופוצ'יני) וכן סרטו של א.ז'. קלוזו (1948).

אנטואן פרנסואה פרבו נולד ב-1697. כשהיה בן 21, קצין בצבא, אילץ אותו עסק ביש לנטוש את מולדתו. הוא חזר לאחר שנה והצטרף למיסדר הבנדיקטינים. בן 29 נעשה כומר, אך הסתכסך עם ראש המנזר והחליף את גלימת הנזירות בחליפת אבה – כומר שאינו מחזיק במישרה.

חייו של פרבו בשנים הבאות היו גדושי הרפתקאות, בריחות והסתבכויות. באחת הפעמים ברח להולנד, עבר לדת הפרוטסטנטית, ואחר כך יצא לאנגליה. ב-1731 השלים פרבו את כתיבת שבעת הכרכים של סידרת הזכירונות, שהאחרון בהם הוא מנון לסקו. שנתיים לאחר מכן נס מנושיו בלונדון ונכלא בעוון מעשה נוכלות וזיוף. כעבור שלוש שנים מקבל פרבו את מחילת האפיפיור, ואחר כך גם את מחילת הבנדיקטינים. מצבו הכלכלי מתייצב עם השנים והוא פורש לבית קטן שבו הוא עוסק בשקדנות בעבודות תרגום וליקוט. ב-1763 נפטר פרבו משבץ. רעיו למיסדר קברוהו בחלקה שליד מנזרם.